החלטה בתיק רע"א 1250/13

           שתי בקשות למתן רשות ערעור על פסק דינו מיום 14.1.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) ב-ע"א 32691-05-12, וב-ע"א 51125-05-12 (שנדונו במאוחד), בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו מיום 21.3.2012 של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ה' אסיף), בו נקבע כי פרסום זהות המשיבים בכתבה בעיתון נעשה בהתרשלות ומהווה לשון הרע.

רקע והליכים קודמים

1.        ביום 30.3.2007 פורסמה בעיתון אלסינארה (הוא המבקש 1 ב-רע"א 1253/13 והמשיב 6 ב-רע"א 1250/13; להלן: העיתון) כתבה, בה הובאו פרטי כתב אישום שהוגש נגד המשיב 2 (בשתי הבקשות; להלן: המשיב) בקשר לתלונה שהגישה נגדו רעייתו - המשיבה 1 (בשתי הבקשות; להלן: המשיבה), שעניינה מעשים מגונים שביצע בה לכאורה. בכתבה נכללו פרטים מזהים רבים של המשיב, ואולם ביחס לזהות המשיבה נרשם, כי "שמה שמור במערכת". הכתבה נכתבה על-ידי העיתונאי מר זאיד חנייפס (הוא המבקש ב-רע"א 1250/13 והמשיב 6 ב-רע"א 1253/13; להלן: העיתונאי). אין מחלוקת, כי ביום 22.3.2007, היום בו הוגש כתב האישום, ניתן צו שעל-פיו נאסר פרסומו של "כל פרט שיש בו כדי לחשוף את זהות [המשיבה], לרבות פרטיו של [המשיב] עצמו, אשר מעצם פרסומם תיחשף זהות [המשיבה]".

2.        המשיב, המשיבה ובנותיהם הקטינות (הן המשיבות 5-3 בשתי הבקשות; להלן: הבנות, בני המשפחה כולם יכונו להלן: המשיבים) הגישו בבית משפט השלום תביעה נגד העיתונאי, נגד העיתון, נגד שניים מעורכי העיתון (הם המבקשים 3-2 ב-רע"א 1253/13 והמשיבים 8-7 ב-רע"א 1250/13) בעילת לשון הרע ורשלנות. נטען, שהכתבה חושפת את זהותם וכי חשיפה זו מנוגדת לצו איסור הפרסום. כן נתבעה המדינה בטענה, כי עובדי מזכירות המחלקה הפלילית בבית המשפט מסרו או אפשרו לעיתונאי לעיין בכתב האישום, אשר תויק בקלסר אשר המזכירות מעמידה לרשות עיתונאים.

           בית משפט השלום קיבל את התביעה נגד המבקשים. נקבע, כי מדובר בלשון הרע, שכן הפרסום עשה את המשיבים מטרה לביזוי וללעג בקרב הציבור הערבי בכלל, ותושבי הישוב בו התגוררו בפרט. בנוסף, נשלל קיום ההגנות הקיימות בחוק. נקבע, כי משהוצא צו איסור פרסום לא חלה ההגנה שעניינה "פרסום מותר"; כי הגם שיש אמת בפרסום לא התקיים אינטרס ציבורי משמעותי בפרסומם של הפרטים המזהים ועל כן לא חלה הגנת "אמת בפרסום"; נקבע, כי ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של פרסום הכתבה בדרך פוגענית פחות, ועל כן לא חלה על המבקשים הגנת תום הלב; עוד נקבע, כי המבקשים לא עשו מאמץ ראוי לברר, טרם הפרסום, האם בעניין רגיש זה של עבירות אלימות במשפחה - שרגישותו והכללים הנוגעים לפרסומו מוכרים להם מטבע עבודתם העיתונאית - חל איסור על חשיפת הפרטים במקרה דנן. כן נקבע, כי לעיתונאי אחריות שווה לזו של יתר המבקשים. נקבע, כי אין מדובר במסירת ידיעה לאמצעי תקשורת על מנת שזה יבחן את שאלת פרסומו, אלא העברת הידיעה על מנת שזו תפורסם. צוין, כי בהקשר זה שיקול הדעת היחיד של עורכי העיתון היה בשאלת פרסום הפרטים המזהים. באשר לשאלה של הפרת חובה חקוקה של איסור פרסום נקבע, כי המבקשים "חשדו בקיומו של צו איסור פרסום" ומשכך הפרו את חובתם שלא לפרסם את פרטי המשיבה. לגבי סוגית הרשלנות נקבע, כי המבקשים צפו בפועל, כי התרשלותם בפרסום תגרום נזק למשיבים בכלל ולאישה ולבנות בפרט. כן נקבע שמתקיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם למשיבים לבין הרשלנות. באשר לאחריות המדינה נקבע, כי לא הוכח ברמת ההסתברות הנדרשת שעובדי בית המשפט הם שמסרו לעיתונאי את כתב האישום ויתכן שהשיגו ממקור אחר. זאת, נוכח הנוהל שהיה קיים שם באותה העת לפיו מרגע שניתן צו איסור פרסום מוצא כתב האישום מן הקלסר; נוכח הקביעה כי עדות העיתונאי לעניין זה אינה מהימנה; ונוכח כך שהעיתונאי נמנע מלהעיד את הפרקליטים בהליך הפלילי נגד המשיב, אשר יכולים היו להעיד שלא הם שמסרו לעיתונאי את עותק כתב האישום, ובכך היה מוכח שכתב האישום לא הושג ממקור אחר. לעניין הפיצויים נקבע, כי אין לפסוק אותם למבקש שכן מידת הפליליות שבמעשיו ועוצמתם כמו גם חוסר המוסריות שבהתנהגותו שוללים ממנו פיצוי. למשיבה ולבנות, לעומת זאת, נפסקו פיצויים בסך 50,000 ש"ח לכל אחת. על פסק הדין ערערו (בנפרד) הן העיתון ועורכיו והן העיתונאי.

3.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים. אמנם נקבע, כי בשום מקום בפסק  הדין לא נקבע כי הפרסום נעשה על ידי המבקשים ביודעם שחל על הפרשה צו איסור פרסום, וכי חיובם של המבקשים בדין נוכח כך "מעורר קושי לא קטן". עם זאת נפסק, כי הואיל והעיתון אכן טרח להימנע מפרסום שמה של המשיבה, הרי שהדבר מוליך לאחת משתי המסקנות: או שהעיתון ידע על כך שניתן צו האוסר על פרסום שמה של המשיבה או שבחר להגן עליה מרצונו הטוב. נקבע, כי האפשרות הראשונה מסתברת יותר מן השניה. באשר לעילת הרשלנות הוסף, כי צווים האוסרים פרסום פרטים מזהים של נפגעי עבירות מין ניתנים תדיר, וכי עיתונאי סביר ולא כל שכן עיתונאי העוסק בפלילים הנחשף לכגון דא בשגרת יומו, מודע לכך. משכך, נקבע, בדין נפסק שהמבקשים התרשלו כלפי המשיבים. על פסק הדין הוגשו הבקשות הנוכחיות.

הבקשות

4.        בבקשות נטען, בין היתר, כי הן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שכן מתעוררת בהן שאלה עקרונית בדבר "גבולות איסור הפרסום" - האם ניתן להסתפק בידיעה בכוח על קיומו של צו איסור פרסום, או שנדרשת ידיעה בפועל. עוד נטען, כי יש להגמיש את הכללים המאפשרים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" נוכח כך שפסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי על-ידי דן יחיד. העיתונאי אף טען ספציפית שמתעוררת שאלה עקרונית בדבר חלוקת האחריות בין עיתונאי לבין עיתון כאשר הלה משגר לעיתון כתבה, שמאותו רגע אינה עוד בשליטתו. לגוף הדברים נטען, כי הסקת המסקנה שהעיתון ידע על צו איסור הפרסום רק כיוון שנמנע מפרסום שם המבקשת אינה סבירה, שכן אין כל ראיה פוזיטיבית לכך, ויתכן שפעל כך ממניע אחר, הודגש כי נטל ההוכחה להראות שהעיתון ידע על דבר צו איסור הפרסום מוטל על שכמי המשיבים ואילו זה כלל לא הורם. הוסף, כי בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לטענה שהעלו המבקשים בדבר סכום הפיצויים שנפסק בבית משפט השלום.

דיון והכרעה

5.        לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. בית משפט זה חזר ושנה, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה)), המקרה הנוכחי אינו נמנה על מקרים אלו, על אף הנסיון להציגו ככזה.

           בית המשפט המחוזי קבע, כי למבקשים היתה ידיעה בפועל שחל בעניין צו איסור פרסום. קביעה זו מבסס בית המשפט המחוזי על המסקנה שהסיק מכך שהמבקשים נמנעו מפרסום שמה של המשיבה, לפיה ההימנעות נבעה מתוך כך שאיסור הפרסום היה ידוע למבקשים, ולא מתוך רצון טוב של מניעת פגיעה במשיבה. לכך נוספה הידיעה בכוח לפיה במקרים כגון דא נהוג ליתן צו איסור פרסום, ועל כן התרשלו המשיבים בכך שלא ביררו את העניין לאשורו טרם הפרסום. היינו, בית המשפט לא הסתפק ב"ידיעה בכוח" של המבקשים, כטענתם, אלא קבע עובדתית, על יסוד נסיבות המקרה, שהתקיימה ידיעה בפועל.

6.        מעבר לצורך יצוין, כי אף לגופן דין הבקשות להידחות. אמנם, יש ממש בסברה לפיה יתכן שהעיתון נמנע מלפרסם את שמה של המבקשת מתוך "רצון טוב", ואולם, העיתון יכול היה - ללא כל קושי - להביא ראיות להוכיח כי אלו פני הדברים. כך למשל, ניתן היה להראות, כי העיתון נקט במדיניות שכזו במקרים דומים בהם לא היה צו איסור פרסום. ניתן לצפות, כי העיתון ועורכיו יפעלו להוכחת הפרקטיקה הנהוגה בידם (ככל שזו אכן קיימת) ויביאו בפני בית המשפט כל ראיה שבכוחה ללמד על הנהוג והמקובל אצלם במקרים כאלו (השוו: רע"א 1502/13 קלירפילד נ' ביטוח חקלאי - חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (9.4.2013)), ודאי עת הבאת ראיות אלו אינה מלווה במאמץ רב כלל ועיקר. בית משפט זה קבע בעבר, כי:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה" (ע"א  9656/05 שוורץ  נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקה 26 והאסמכתאות שם (27.7.2008)). 

           לפיכך, בדין נקבע, כי בהיעדר ראיה אחרת המסקנה המתבקשת היא שהמבקשים ידעו על איסור הפרסום.

7.        באשר לסכום הפיצויים, הלכה היא שקביעת סכום הפיצויים מסורה לערכאה הדיונית, ואין ערכאת הערעור מתערבת בה אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות בולטת (וראו: ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פסקאות 9-8 והאסמכתאות שם (12.10.2010)). אמנם בית המשפט המחוזי לא פירט מדוע אין מקרה זה נמנה על החריגים המצדיקים התערבותו, אך נוכח קביעותיו האחרות - ובראשן סמיכת ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום על כל חלקיו (למעט הקביעה בדבר הידיעה אודות צו איסור הפרסום) נראה כי לא סבר שנפלה "טעות בולטת" בקביעת סכום הפיצויים.

           יוסף, כי אף אם לא דן בית המשפט המחוזי בטענות לעניין סכום הפיצויים, הרי שכבר נפסק כי אין בכך שערכאת הערעור לא דנה בכל אחת מהטענות שעלו בערעור כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א  4931/98 גילירדי נ' ורטהיים, פסקה 5 (8.12.1998)).

8.        עוד יצוין, כי העובדה שפסק הדין בערעור לבית המשפט המחוזי ניתן על ידי דן יחיד אינה עילה לשנות מהעקרונות הפסיקתיים שנקבעו לעניין מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". רצון המחוקק הוא שערעורים בעניינים מסויימים יתבררו על ידי דן יחיד (לענייננו - סעיף 37(ב)(9) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), ואין בכך שפסק הדין בערעור ניתן בדן יחיד כדי להצדיק גישה שונה בגדרה של בקשת רשות ערעור. העקרונות שנקבעו במסגרת הלכת חניון חיפה עניינם מרכיבי שיקול הדעתשיפעיל בית המשפט בשוקלו האם ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עקרונות אלה אינם תלויים ואינם קשורים למספר חברי ההרכב שפסק בערעור, אלא עניינם הואבמהות ההחלטה שניתנה. מהותה של ההחלטה היא שנבחנת - אם עולה ממנה סוגיה ציבורית או חוקתית בעלת משקל החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהליך, הרי שתינתן רשות ערעור, בלי תלות או קשר לשאלת מספר חברי ההרכב, ואם לא עולה שאלה כאמור, לא תינתן רשות ערעור, יהא זה פסק דין שניתן בדן יחיד או על-ידי מותב תלתא.

9.        סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏י"ח באייר התשע"ג (‏28.4.2013).